En
בית המקדש – לב האומה
במדבר תשע"ד
פרשתנו פר' "במדבר" פותחת בתיאור המקום והזמן שהיו בו בני ישראל אחר צאתם ממצרים. "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, באחד לחדש השני בשנה השנית מארץ מצרים לאמר" (א,א).
על פסוק זה, מקשה רבנו האור החיים הקדוש, שלכאורה הפסוק אינו סימטרי, לא נכתב בשני חלקיו באופן שוה, דהיינו שתחילת הפסוק העוסקת בתיאור המקום, מתחילה בתיאור המקום הכללי "במדבר סיני", ולאחר מכן הולך אל הפרט, למקום מדויק יותר, "באוהל מועד", מהכלל אל הפרט. ואילו בתיאור הזמן, הפסוק מתחיל מהפרט "באחד לחדש השני" , ולאחר מכן הוא כותב את הזמן באופן כללי יותר, "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר", מהפרט אל הכלל. וכלשון קושית רבנו האוה"ח הקדוש "כי כשהזכיר הודעת המקום, הקדים מחברת הכללות שהוא 'מדבר סיני', ואח"כ הזכיר פרט המקום ואמר 'אוהל מועד'. וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן, ואמר 'באחד לחדש השני', ואח"כ הזכיר מחברת כללות הזמן, ואמר 'בשנה השנית' ".
מכח קושיה זו, מלמדנו רבנו האוה"ח ש"רז"ל דרשו הבנות יקרות בפסוק זה", יש כאן הבנה עמוקה מאוד בהבנת קדושת המקום. וחלקו השני של הפסוק העוסק בתיאור הזמן מהפרט אל הכלל, מרמז שגם בחלקו הראשון של הפסוק העוסק בתיאור המקום, הולך מהפרט אל הכלל.
דווקא "אוהל מועד", שהבנו עד כה, שהוא פרט המקום, באמת הוא נחשב לכלל המקום, אע"פ שמצד השטח אוהל מועד קטן בהרבה ביחס למדבר הגדול, אעפ"כ, המדבר הוא הפרט, ואוהל מועד הוא הכלל. כיצד ניתן להבין זאת ?
"ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם 'הנה מקום איתי', שמקומו של הקב"ה טפל לו, ולערך זה יהיה כל מקום, לגבי המקום אשר חונה שם האלוקים. ומעתה מחברת הכללות הוא אוהל מועד, והמדבר הוא פרט טפל לו... ותדע כמה הוא מופלג, מקום אשר ה' שם, ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון, עמדו רווחים שישים ריבוא של ישראל. הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו, ב"ה " (אור החיים)
המשכן- אוהל מועד- הוא המקום המרכזי ביותר בעולם. מרכז החיים של האומה הישראלית בפרט והאנושות כולה בכלל. אוהל מועד הוא המרכז והלב המזרימים חיים לכל העולם כולו. כדוגמת הלב באדם, אף שאינו הגדול באיברים, כל האיברים טפלים לו, ומקבלים את דמם וחיותם ממנו.
הזוהר בפרשת שלח (קס"א ע"א) מתאר את היחס של הלב לכל האיברים, כך: "בא וראה כשברא הקב"ה את האדם בעולם, תקן אותו כעין של מעלה ונתן כחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם ניזון כל הגוף" (ע"פ תרגום הסולם).
וממשיך הזוהר, שכדרך שברא ה' את האדם, כך ברא את העולם כולו. כשברא את העולם כולו עשהו כגוף אחד, והתקין לו איברים מסביב ללב, והלב שורה באמצע העולם ומזין אותו והכל תלוי בו. ומיהו לב העולם ?
"בא וראה כשברא הקב"ה את העולם, השרה את ים האוקינוס המקיף כל ישוב העולם. והישוב של כל שבעים האומות מקיפים את ירושלים. וירושלים שורה באמצע כל הישוב. והיא מקפת את הר הבית. והר הבית מקיף את עזרות ישראל. והעזרות מקיפות את לשכת הגזית, ששם יושבים סנהדרין הגדולה... ולשכת הגזית מקיף את המזבח. והמזבח מקיף לבית האולם. והאולם את ההיכל וההיכל את בית קדשי הקדשים, ששם שורה השכינה והכפורת והכרובים והארון. וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם. ומכאן ניזונים כל מקומות הישוב, שהם איברים של הגוף הזה, דהיינו של העולם וכו'" (זוהר,שם).
הרי שכשם שבאדם ואבריו, הלב הוא הכללי ביותר, שכן הוא המעניק חיים לכל האדם, וגודלו הפיזי של הלב אינו רלוונטי ביחס למרכזיותו, כן גם אוהל מועד בזמן שהיו ישראל במדבר, הוא מרכז החיים המעניק חיים לכל העולם כולו.
דברי חז"ל אלו מלמדים אותנו, שארץ ישראל היא לב העולם. וירושלים היא ליבה של ארץ ישראל. והר הבית הוא ליבה של ירושלים. ובית המקדש הוא ליבו של הר הבית. וקודש הקדשים הוא ליבו ומרכזו של בית המקדש.
נקודה אמצעית זו,בית המקדש, היא מקור הברכות לכל העולם כולו. "אמר רבי לוי: כל טובות וברכות ונחמות, שעתיד הקב"ה ליתן לישראל, אינן אלא מציון" (ויקרא רבה פר' כ"ד).
ב"ה, השבוע נחגוג את יום חגה של ירושלים, זכינו ביום כ"ח איר תשכ"ז, להתחבר אל לב האומה – ירושלים השלימה והר הבית. מילותיו של מח"ט הצנחנים, כובשי הר הבית והכותל- מוטה גור ז"ל, מהדהדים עדיין באוזני האומה כולה "הר הבית בידנו, הר הבית בידנו".
ולבו של בית המקדש הוא ארון העדות בו שרויים הלוחות, והוא עיקרו של המקדש וממנו מתפשטת קדושה לכל המקדש, ירושלים, ארץ ישראל והעולם כולו. התורה והמקדש יחד מייצרים השראת שכינה שלימה.
עיננו עדיין נשואות להמשך בנינה השלם של ירושלים, ולב ליבה של האומה והעולם כולו- בנין בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן.
על פסוק זה, מקשה רבנו האור החיים הקדוש, שלכאורה הפסוק אינו סימטרי, לא נכתב בשני חלקיו באופן שוה, דהיינו שתחילת הפסוק העוסקת בתיאור המקום, מתחילה בתיאור המקום הכללי "במדבר סיני", ולאחר מכן הולך אל הפרט, למקום מדויק יותר, "באוהל מועד", מהכלל אל הפרט. ואילו בתיאור הזמן, הפסוק מתחיל מהפרט "באחד לחדש השני" , ולאחר מכן הוא כותב את הזמן באופן כללי יותר, "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר", מהפרט אל הכלל. וכלשון קושית רבנו האוה"ח הקדוש "כי כשהזכיר הודעת המקום, הקדים מחברת הכללות שהוא 'מדבר סיני', ואח"כ הזכיר פרט המקום ואמר 'אוהל מועד'. וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן, ואמר 'באחד לחדש השני', ואח"כ הזכיר מחברת כללות הזמן, ואמר 'בשנה השנית' ".
מכח קושיה זו, מלמדנו רבנו האוה"ח ש"רז"ל דרשו הבנות יקרות בפסוק זה", יש כאן הבנה עמוקה מאוד בהבנת קדושת המקום. וחלקו השני של הפסוק העוסק בתיאור הזמן מהפרט אל הכלל, מרמז שגם בחלקו הראשון של הפסוק העוסק בתיאור המקום, הולך מהפרט אל הכלל.
דווקא "אוהל מועד", שהבנו עד כה, שהוא פרט המקום, באמת הוא נחשב לכלל המקום, אע"פ שמצד השטח אוהל מועד קטן בהרבה ביחס למדבר הגדול, אעפ"כ, המדבר הוא הפרט, ואוהל מועד הוא הכלל. כיצד ניתן להבין זאת ?
"ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם 'הנה מקום איתי', שמקומו של הקב"ה טפל לו, ולערך זה יהיה כל מקום, לגבי המקום אשר חונה שם האלוקים. ומעתה מחברת הכללות הוא אוהל מועד, והמדבר הוא פרט טפל לו... ותדע כמה הוא מופלג, מקום אשר ה' שם, ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון, עמדו רווחים שישים ריבוא של ישראל. הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו, ב"ה " (אור החיים)
המשכן- אוהל מועד- הוא המקום המרכזי ביותר בעולם. מרכז החיים של האומה הישראלית בפרט והאנושות כולה בכלל. אוהל מועד הוא המרכז והלב המזרימים חיים לכל העולם כולו. כדוגמת הלב באדם, אף שאינו הגדול באיברים, כל האיברים טפלים לו, ומקבלים את דמם וחיותם ממנו.
הזוהר בפרשת שלח (קס"א ע"א) מתאר את היחס של הלב לכל האיברים, כך: "בא וראה כשברא הקב"ה את האדם בעולם, תקן אותו כעין של מעלה ונתן כחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם ניזון כל הגוף" (ע"פ תרגום הסולם).
וממשיך הזוהר, שכדרך שברא ה' את האדם, כך ברא את העולם כולו. כשברא את העולם כולו עשהו כגוף אחד, והתקין לו איברים מסביב ללב, והלב שורה באמצע העולם ומזין אותו והכל תלוי בו. ומיהו לב העולם ?
"בא וראה כשברא הקב"ה את העולם, השרה את ים האוקינוס המקיף כל ישוב העולם. והישוב של כל שבעים האומות מקיפים את ירושלים. וירושלים שורה באמצע כל הישוב. והיא מקפת את הר הבית. והר הבית מקיף את עזרות ישראל. והעזרות מקיפות את לשכת הגזית, ששם יושבים סנהדרין הגדולה... ולשכת הגזית מקיף את המזבח. והמזבח מקיף לבית האולם. והאולם את ההיכל וההיכל את בית קדשי הקדשים, ששם שורה השכינה והכפורת והכרובים והארון. וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם. ומכאן ניזונים כל מקומות הישוב, שהם איברים של הגוף הזה, דהיינו של העולם וכו'" (זוהר,שם).
הרי שכשם שבאדם ואבריו, הלב הוא הכללי ביותר, שכן הוא המעניק חיים לכל האדם, וגודלו הפיזי של הלב אינו רלוונטי ביחס למרכזיותו, כן גם אוהל מועד בזמן שהיו ישראל במדבר, הוא מרכז החיים המעניק חיים לכל העולם כולו.
דברי חז"ל אלו מלמדים אותנו, שארץ ישראל היא לב העולם. וירושלים היא ליבה של ארץ ישראל. והר הבית הוא ליבה של ירושלים. ובית המקדש הוא ליבו של הר הבית. וקודש הקדשים הוא ליבו ומרכזו של בית המקדש.
נקודה אמצעית זו,בית המקדש, היא מקור הברכות לכל העולם כולו. "אמר רבי לוי: כל טובות וברכות ונחמות, שעתיד הקב"ה ליתן לישראל, אינן אלא מציון" (ויקרא רבה פר' כ"ד).
ב"ה, השבוע נחגוג את יום חגה של ירושלים, זכינו ביום כ"ח איר תשכ"ז, להתחבר אל לב האומה – ירושלים השלימה והר הבית. מילותיו של מח"ט הצנחנים, כובשי הר הבית והכותל- מוטה גור ז"ל, מהדהדים עדיין באוזני האומה כולה "הר הבית בידנו, הר הבית בידנו".
ולבו של בית המקדש הוא ארון העדות בו שרויים הלוחות, והוא עיקרו של המקדש וממנו מתפשטת קדושה לכל המקדש, ירושלים, ארץ ישראל והעולם כולו. התורה והמקדש יחד מייצרים השראת שכינה שלימה.
עיננו עדיין נשואות להמשך בנינה השלם של ירושלים, ולב ליבה של האומה והעולם כולו- בנין בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן.