המדבר – סיבוכים ותיקונים
בהעלותך תשע"ד
פרשת "בהעלותך" הינה הפרשה השלישית של ספר במדבר. מה עניינו של ספר במדבר?
חומש "במדבר" הוא ספר הדרך. הנהגת ה' את עם ישראל במדבר, במדבר הייתה הנהגה מיוחדת במצב מיוחד, מצב של הליכה בדרך.
בחיי האדם הפרטי ישנם שני מצבים יסודיים, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז), ישנו מצב של קביעות – כשאדם מצוי בתוך ביתו, בטוח ומוגן ויציב. אולם ישנו גם מצב שאדם נמצא בדרך – נודד בדרכים. זהו מצב שיש בו הרבה סיבוכים וסכנות, לכן ישנו צורך מיוחד בתקנות חז"ל, שהיוצא לדרך מתפלל "תפילת הדרך" לשמירה, ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות, פ"ד הל' ד') ובפרט בדרך המדבר, "המדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (דברים ח, ג), בו מסתתרים ליסטים וחיות רעות, כשבכל שעל אינך יודע איזו "הפתעה" צפויה לך, כך גם בסיום הדרך תיקנו לנו חז"ל חובת הודאה – ברכת הגומל- להודות לקב"ה שהצלחנו לעבור את הדרך ללא כל פגע רע, וניצלנו ב"ה.
כך גם לציבור – אומה שלימה – ישנו מצב שכל העם נמצא בדרך – במדבר, והדרך ממצרים לירושלים שאורכת רק "אחד עשר יום מחורב" (דברים, א, ב), האחד עשר יום הללו הופכים ל"סיוט" של ארבעים שנה, שנים שבהם עם ישראל מסתבך בכל מיני סיבוכים חומריים ורוחניים, וכפי שכותב נעים זמירות ישראל "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי", תועי לבב שאינם יודעים את הדרך – זהו מצב לא נורמלי.
בפרשתנו אנו קוראים על שרשרת של טעויות – חטאים, שהעם נופל בהם.
צרות המדבר מתחילות עם פרשת המתאוננים, "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (יא, א) "ובעיני משה רע" (יא, י), מתחילים הקיטורים והטענות. אדם שאיננו מרוצה ואינו שמח הרי שכל הזמן יש לו מה להעיר – לקטר, תמיד הוא ממורמר, הפסימיות משתלטת על רוחו. במקום לחוש את הנועם של "ואני וקרבת אלהים לי טוב", את "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו" (תהילים צ, ז) לחוש את ההרגשה הנפלאה, שההשגחה העליונה מלווה את עם ישראל בכל הדרך ממצרים באותות ומופתים, ניסי ניסים, במקום זה, כל הזמן קיטורים והתאוננות.
וכשמתאוננים מגיעים גם לאבסורדים הנוראיים של החיים, "קברות התאווה", פתאום מתחילים להתרפק ולהתגעגע לעבודות הפרך במצרים, כמה "כיף" היה במצרים, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (יא, ה). שיקוע בעולם חומרי, עולם של תאוות, "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (יא, ד), אין כאן צורך אמיתי לאכול בשר לחיזוק הגוף או צורך בריאותי, אלא סתם התמלאות בתאוה חומרית, התאוו תאוה, נטיה נפשית לגסות החומר, סתם תאוה. באמת לא היה חסר להם כלום, וכדברי הרמב"ן במקום: "לא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם מן לשובע, והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד כאשר יסופר, (והנה טעמו כטעם לשד השמן), אבל המשילו בנפשם תאוה רבה, כמתאוים לאכול הפחמים, והעפר, והמאכלים הנבאשים" – טירוף הדעת ממש.
והתאווה הזו קוברת אותם, לא רק מבחינה רוחנית, אלא ממש, "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד" (יא, כ), לכן גם המקום הזה נזכר ונקרא לדראון עולם על שם תאוה זו, "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה" (יא, לג-לד).
והמשברים הללו מגיעים עד הרמות הרוחניות הגבוהות ביותר, מתחילים בטשטוש המדרגות הרוחניות בעם ישראל, כאילו אין הבדל בין משה רבינו – רבן של ישראל, שנתנבא באספקלריא המאירה, לשאר הנביאים שנתנבאו באספקלריא שאינה מאירה, "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (יא, כז) כאילו מדרגתם דומה למדרגת משה רבינו – ח"ו.
וכך גם מרים הנביאה – אחות משה, טעתה בדבר זה "הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דבר" (יב, ב), והקב"ה משיב לה "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (יב, ח).
מתחילים בערב רב והאספסוף ומגיעים גם לאריסטוקרטיה הרוחנית של עם ישראל. מתחילים במשברים חומריים, התאוננות וקברות התאוה ומסיימים במשברים רוחניים, טשטוש המדרגות שבין הנביאים ותלמידי חכמים.
כיצד מתיחסים לכל המשברים וכיצד מתמודדים איתם?
בתוך כל הטענות על תאוה ובשר, בתוך כל הסיבוכים, מצוה ה' את משה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... ואצלתי מן הרוח" (יא, טז-יז) – זהו התיקון.
צריך לחפש מנהיגות ראויה שתדע להרים את רוח העם. מצד אחד להכיר את חולשותיו ותחלואיו, ומאידך גיסא מנהיגים שמכירים את הכוחות העצומים שטמונים בעם הגדול הזה. "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהן שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם, ומוכים על ידם, שנאמר: 'ויוכו שוטרי בני ישראל' – עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצערן" (רש"י).
"וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (יא, כד- כה).
כדי להתגבר על החולשות והריפיונות שמתגלים בעם ובמנהיגיו. חייבים להוסיף הרבה אור, רוח גדולה, שתרומם את העם ומנהיגיו.
צריך לרומם את הרוח, להאיר את העולם באורה של תורה, ללכת בדרכם של "הצדיקים הטהורים שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (ערפילי טוהר). – כל הזמן להוסיף את אור התורה ונועמה, להוסיף ולהוסיף.