על מנהיגים וארץ ישראל
מטות תשע"ד
פרשתנו פר' "מטות" עוסקת בראשיתה בדיני הנדרים. "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר ציוה ה' איש כי ידור נדר לה' , או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ב-ג).
פרשת הנדרים, מלמדת אותנו על החשיבות של הדיבור. האדם, יכול ע"י דיבורו לאסור גם דברים שהם מותרים לו. כגון, יכול האדם לקחת תפוח או כל פרי עץ אחר, שהוא מצד עצמו מותר באכילה, וע"י שאדם מדיר עצמו מהתפוח הופך אותו תפוח (ביחס לאדם זה), כאילו היה נבילה או טריפה- איסור גמור.
רבותינו הראשונים קראו לאדם – המדבר- במדרגות הנבראים. ישנם ארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדבר. הדיבור הינו יחודו של האדם "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) ומתרגם האונקלוס במקום "רוח ממללא", וברש"י (במקום) "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של האדם חיה שבכלן, שנתוסף בו דיעה ודיבור".
בעצם מהו הדיבור? הדיבור הינו ביטוי למחשבותיו וכוחו הרוחני של האדם שטבועים בו. האדם ע"י דיבורו מוציא מהכח אל הפועל את רוחניותו ומחשבותיו ועל זה מצוה אותנו התורה בשלוש מילים "לא יחל דברו"- שלא יהיה הדיבור שלך מחולל, ברגע שמילה יוצאת מפיו של האדם היא קיימת. דיבורו של האדם הוא קודש "לא יחל דברו- לא יחלל דברו, כמו לא יעשה דבריו חולין" (רש"י), הרי שדיבורו של האדם הוא קודש וכל שינוי והפרת דבריו היא חילול הקודש.
בתחילת פרשת הנדרים פונה משה רבנו אל ראשי המטות. למה יש צורך להעביר את פרשת הנדרים לעם ישראל ע"י "ראשי המטות"? כותב החתם סופר "צריך אזהרה לראשי העם שלא יפרו הבטחותיהם שנותנים לעם". מנהיגים – ראשי הקהל- מבקשים את אמון העם להיות נבחרי ציבור, והתהליך הזה מאוד מסוכן, כיון שאם המנהיגים אינם הגונים הרי הם מחללים את דבריהם, מבטיחים הבטחות סרק בהרבה תחומים- "הכל דיבורים!"- לכן מזהיר משה רבנו את ראשי העם אזהרה מיוחדת לבל ישנו מהבטחותיהם.
בכל תוכנית מדינית, חברתית, או כלכלית אסור למנהיגי העם לשנות ממה שהבטיחו לציבור קודם בחירתם. שיהא דיבורם קדוש ולא יחללו את דיבורם ואת מנהיגותם, מנהיגות שמשנה מדבריה זוהי מנהיגות פסולה. פעמים רבות אנו שואלים כיצד דעתם של מנהיגים משתנה ביחס לארץ ישראל ? מה גורם להם לשנות את דיבורם, האם זה רק מצד שדברים שרואים מכאן לא רואים משם? האם באמת ההתפכחות היא זו שגורמת לשינוי דעתם של מנהיגים?
והתשובה לדבר, לא!!! הגורם לשינוי בדעתם היא התייחסות לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. לדעתם הקשר הזה הוא רק מצד התועלתיות לעם ישראל, תועלת לאומית או כלכלית. ארץ ישראל זוהי ארץ ה', "ארץ אשר... תמיד עיני ה' אלוקיך בה" – והם אינם מבינים שהקשר בין העם לארץ זהו קשר של חיים, כמו דג שכל חייו אינם יכולים להתקיים אלא במים. כך אנו כל זמן שאנו בגלות- בחוץ לארץ- הרי שאנו כמו עצמות יבשות. וכדברי הגר"א "וכן אנחנו בגלות , בפיזור עצמות- העצמות היבשות ... כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו, הוא הגוף שלה, בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר והרימה מסובבת עלינו, ואין בידינו להציל הן מהעובדי כוכבים האוכלים את בשרנו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומ"מ היו עדיין העצמות קיימות, שהן תלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר, 'שחה לעפר נפשנו'. ואנו מקוים עתה לתחית המתים 'התנערי מעפר קומי' ויערה רוח ממרום עלינו".
היחס הזה לקשר החיים שבין ארץ ישראל ועם ישראל, הוא שורש הויכוח שבין משה רבנו ובין בני גד ובני ראובן.
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה" (לב,א). לכאורה מה פסול בדבר? הם מחפשים מקום לגדל את המקנה- הצאן שלהם- זהו בעצם המקצוע שלהם ,ולכן הם מבקשים ממשה רבנו "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (לב,ה).
בקשה זו, גורמת למשה להגיב בתוכחה גדולה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (שם, ו') איך יתכן שלא תהיו שותפים לכיבוש הארץ ולחלוקתה, כאילו פורשים מן העם. לכך עונים בני ראובן ובני גד "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם. וישב טפינו בערי המבצר מפני יושב הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (לב, טז, יז). בני ראובן ובני גד מוכנים להיות בסיירת מטכ"ל, הכי קרביים בכיבוש הארץ, "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל".
אולם משה רבנו לא מסכים עימם ומשנה את דבריהם. אתם לא תחלצו חושים לפני בני ישראל, "כי אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל. והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' " (לב, כ-כב). לפני ה' או לפני בני ישראל זהו כל ההבדל בין משה לבני ראובן ובני גד.
משה רבנו תופס כי טעותם של בני ראובן ובני גד, בכך שארץ ישראל היא איזה מקום לאומי- קיומי- תועלתי- כל מה שדוחף אותם זה הצורך למצוא להם פתרון כלכלי, מקום שיהיה טוב לצאן ולמקנה. אומר משה רבנו את ארץ ישראל תופסים לא כמשהו ששייך רק לצדדים הקיומים תועלתיים. ארץ ישראל הינה אלוקית "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו". השייכות של עם ישראל לארץ ישראל היא ע"פ דבר ה' המתגלה בתורת ישראל.
מנהיגנו - ראשי עם קודש - עליהם מוטלת חובה יתירה לעמוד בדיבורם לציבוריות הישראלית, ובפרט בימים אלו בהם נשמעו דיבורים בקול ברור על הצורך בריסוק והשמדת האויב האכזרי החמאס וגרורותיו, עמדו בדיבורכם ואל תרפו עד אשר יסולק האיום המתמיד על תושבי מדינת ישראל, קיימו בעצמכם דברי נעים זמירות ישראל: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם.